הוא הלך בשתיקה מאחורי אביו המאמץ, או לפחות כך התחיל לחשוב עליו. עברו שנתיים מאז שלקח אותו מאביו ומביתו. אז הוא היה בן שמונה ובכה - והוא מתבייש בזה עכשיו. הוא לא היה אמור לבכות. הוא זוכר את המבט המאוכזב של אביו האמיתי כשזלגה הדמעה הראשונה - הוא התבייש בעצמו.
אבל בזליוס אסף אותו כמו שמישהו אוסף חיה פצועה. הוא נתן לו לשבת במושב הקדמי של הספינה, לראות את כל הדרך הארוכה שעשו לארצות המערב, עד שהגיעו למכתשים - עיר הבירה.
הם הלכו במשך שעות, והחשיכה התפשטה סביבם כמו שמיכה כבדה. ארנדור הרגיש את הקור מחלחל לעצמותיו. כל צעד היה מלווה בכאב בשרירים שהתקשו לעמוד במאמץ. הוא התקשה לנשום, גרונו יבש וליבו דופק בחוזקה. "למה אנחנו לא לוקחים את הספינה?" הוא שאל בהתחלה, אבל בזליוס אמר שהוא צריך להכיר את הדרך, להרגיש אותה.
הנשימות של סאותן היו מאומצות לידו. הילד הקטן, בן שבע בלבד, נראה כאילו הוא על סף עילפון. פניו החיוורות ושפתיו היבשות סימנו שהוא צריך הפסקה, מים, אוכל.
ארנדור הרים את מבטו לשמיים המחשיכים. השמש הראשונה שקעה לפני זמן קצר, והשמש השנייה השאירה אור כתום דועך בקבוצות על השמיים. עננים כבדים ורוח קלה הרעידו את העלים מעליהם, משווים ליער תחושת איום. הוא לקח נשימה עמוקה, מנסה להתגבר על הפחד שהלך וגדל בתוכו. "אדוני - אנחנו צריכים לעצור," אמר בקול בטוח, למרות שהלב שלו פעם בפראות.
"אנחנו לא יכולים לעצור כאן - אנחנו צריכים למצוא מקום מחסה לישון בו," בזליוס המשיך להסתכל קדימה, בקושי מכיר בו.
"אין מקום מחסה!" הוא אמר בשיניים חשוקות, והד קולו חזר על עצמו כמו גלים דרך העלים הרטובים של העצים סביבם. קול התחנן בתוכו - אל תגיד את זה.
אף אחד לא רצה להגיע לחלק הזה של אינדיה, לא ילד ולא מבוגר - אפילו לא הסורטליגי. גם אחרי שהשער נאטם, הרטיבות של החושך חילחלה פנימה לעולמם, מזהמת אותם. הדממה העמיקה סביבם, הופכת לדבר מוחשי וסאותן נשנק, נשימתו נעצרת באמצע הדרך. הוא הסתובב ומשך אותו אליו, מקרב אותו.
בלי מילים בזליוס הרים שתי אצבעות והחווה להם להמשיך קדימה - לא לעצור, כאילו אמר. ברגעים כאלה הוא שנא אותו. היו אחרים... שבהם כמעט הודה לו שלקח אותו, אבל לא ברגעים כאלה - לא בטיולים שלהם.
בפעם הראשונה הוא לקח אותו למערב, שם הוא בילה כמעט חצי שנה בעבודת השדה. בזליוס דאג שיעבוד קשה - יותר קשה ממה שילד אמור לעבוד. הוא דאג שירגיש את החוסר במזון, את החוסר בדשן, את חוסר המחסה - כל מה שהיה חסר הוא הרגיש.
"של מי האחריות לזה?" הוא סירב לענות בשבוע הראשון, וגם בשני. אבל כשהוא ראה ילד בן חמש בוכה ומחזיק את בטנו ברעב, הוא ענה לו: "של המלך." הוא שנא את עצמו על זה - הוא הרגיש שהוא בוגד באביו ובכל מה שהוא אמור להיות נאמן לו, אבל בתוכו הוא ידע שזו האמת. אביו מזניח חלקים נרחבים מהממלכה - כל מה שלא מייצר לו מיסים ישירים, כל מה שלא מעניין אותו. ובזליוס דאג שירגיש את הכאב של כך.
צליל פיצוח עלים יבשים עלה מהאדמה, ובזליוס האט את הקצב. הוא נשם בהקלה. הוא היה נותן הכול כדי ללכת מפה, לחזור למכתשים, למיטה שלו - ליומן שהשאיר פתוח. הוא התחיל לצייר את השקיעה במפעלים... הוא רק צריך עוד אדום...
"ארנדור - תרים את האדמה, תגיד לי אם זה מקום טוב לישון בו," קולו העבה של בזליוס קטע את רצף המחשבות שלו.
הוא חיכה רגע לפני שזז, הוא חשב להביע התנגדות רק מתוך כעס, אבל הוא היה עייף מדי, וכשהוא סובב את המבט שוב לסאותן- הוא נראה על סף עילפון. הוא כרע לאדמה - הריח הרקוב עלה לאפיו והוא לא רצה לגעת בה. להרגיש את הרעל שזורם בה.
הוא סקר את הסביבה שלו, כאילו מחפש את הגשר - כאילו יוכל לראות אותו. האדמה הייתה קשה ויבשה, אך כשהוא חדר את השכבה הראשונה, חופר עד כאב בעזרת אצבעותיו, הוא מצא רטיבות ולחות. תולעים לבנות נוצצות תחת מעטה החושך שפשט בכל מקום, צמרמורת עברה בגבו והאוויר הקר העמיד את שערותיו.
הוא קירב את האדמה לאפו, מנסה לרחרח, ולא מצא בה ריח של ברזל או נחושת, שום מתכת לא מילאה אותה - בניגוד למכתשים. היא גם הייתה שונה מהאדמה שהכיר מארצות המערב - אדמה פורייה ורכה, מזמינה. האדמה הזו הייתה יבשה ורטובה בו זמנית - כאילו כל החיים שיכלו להתקיים בה נאכלו על ידי התולעים, אבל הוא לא ידע אם זה אומר שהם יכולים לישון פה - האם זה אמור להשתפר? הם הולכים ומתקרבים לגשר... הלב שלו פעם במהירות, הוא לא מתכנן להיות ליד הגשר נכון? הוא חשב בבעתה.
"כן," הוא פלט במהירות, "האדמה טובה." בזליוס בחן אותו באריכות, הוא חשב שהוא נכשל... שהתשובה הייתה אחרת. "אוקיי, אתה יודע הכי טוב," אמר בקצרה והוריד את התיק הכבד מהגב שלו. ארנדור פער את עיניו בתדהמה, מנענע את ראשו לצדדים, מנסה להתנער מהתחושה המעיקה. הוא אף פעם לא ידע מה המניעים של בזליוס.
הוא ודלה תמיד היו מתואמים ביניהם - אבל אף פעם לא חלקו דבר איתו ועם סאותן. הוא עזר לסאותן להוריד את התיק הכבד מגבו, והצביע לעבר אבן מזדקרת שבה יוכל לנוח בזמן שהוא ובזליוס פרקו את התיקים שלהם. אחרי שאכלו ארוחה קלה, לחם שהתייבש מהאוויר הרעיל וגבינה ששמרו עטופה בבד עדין - כשסאותן נושם בכבדות לצידם, ארנדור שכב לצד בזליוס, אור האש מנחם אותם.
"למה אתה מכריח אותי לעשות את הדברים האלה?" הוא אזר אומץ לשאול.
בזליוס גיחך. "ילד..." הוא התחיל לומר, כאילו מתנצל. "זה בסדר אם אתה כועס עליי," הבהיר לדממה - אבל ארנדור רצה לומר, מה יישאר לי אם אכעס עליך? לקחת לי כבר כל כך הרבה.
"אני מנסה להכין אותך," בזליוס אמר בתמציתיות. "כשמצאתי אותך..." בחירת מילים אומללה, ארנדור חשב, "היית כבר בן שמונה, ומעולם לא יצאת מעיר הבירה, בילית את רוב הזמן שלך בארמון... מתאמן בחרבות."
"המיומנות הזו!" הוא התפרץ ובזליוס הרים את ידו הכבדה, כף היד שלו מלאת חתכים ויבלות מעבודה במכרות המתכת במשך שנים. "אני יודע, אני יודע... אתה לוחם מצוין - ראיתי אותך מתאמן. אבל אתה לא נועדת להיות לוחם ארנדור - אלא מלך, ואם לא תדע להיות מלך טוב... אני חושש ממה שיקרה." קולו היה כבד.
"אני עייף," ארנדור התוודה. "אני לא רוצה לראות את הדברים האלה, אני לא רוצה לעבוד את השדה עד רעב, אני לא רוצה ללכת באזורים מורעלים! אני לא רוצה להבין למה אסור לקחת פירות מסוחרים כשהם לא מסתכלים - שונה מכל שאר הילדים," הוא הרים את קולו עכשיו, חזק וברור - והיער הגיב, מלהיב אותו ומשלהב אותו.
הדממה של היער נקטעה בידי צליל התפצחות וארנדור הזדקף במהירות - חושש שהוא העיר דבר מה מסוכן, אך זה היה רק סאותן, ישן עמוק אחרי יום ארוך, מסתובב על גבו ונשם בהקלה.
"אני לא רוצה להיות כלום!" הוא המשיך, מיואש. "אני רוצה להיות חסר דאגות - כמו כולם! כמוהו!" הוא הצביע על סאותן בקנאה - תודה לאל שהוא ישן ולא יכול לשמוע.
בזליוס שתק, נותן לו לפרוק. הוא ידע שהילד על סף התמוטטות, הוא לא היה בן אחת עשרה עדיין וגופו החזיק את הצלקות של המסעות שלהם. והם היו רבים- זה היה המסע הרביעי שלהם תוך שנתיים, אבל לא היה להם מספיק זמן. דלה ביקשה ממנו - אילצה אותו להבטיח.
"אני לא אהיה מלך טוב, לא משנה מה תעשה," אמר ארנדור, קולו רועד מעצבות ומפחד. "אני אהיה בדיוק כמו אבא שלי..." הדמעות עלו בגרונו, מכווצות את נשימתו. הוא כמעט הרגיש את הגשר עכשיו, כאילו כל הכאב והמועקה נאספים בתוכו. "כשאתה לוקח אותי לראות אותם - את כל הכאב שיש בממלכה עכשיו, אתה רק גורם לזה שאני אהיה אומלל גם. אני אדע מה ההשפעה שלי כשאהיה מלך גרוע - לא עדיף להיות כמו אבא שלי? הוא מתעלם, נכון, אבל לפחות הוא לא סובל - כמוני."
היער סביבם היה אפל ומאיים, העננים הכבדים הסתירו את הירח, ורק האור הכהה של הכוכבים הצליח לחדור בין הענפים הסבוכים. הצלילים המרוחקים של חיות הלילה הגבירו את תחושת הפחד. ארנדור הרגיש את הלב שלו פועם בפראות, הכאב בשריריו מכביד על כל תנועה.
"אתה תהיה מלך טוב, ילד - אני מבטיח." בזליוס טפח על גבו, טפיחה כל כך כבדה שהיא הפילה עוד כמה דמעות למטה. "אני יודע שאתה מפחד," הוא לקח נשימה עמוקה והרכין את מבטו אליו. הנשימה שלו הייתה חמה ובריח גבינה - זה ניחם את ארנדור, מחזיר לו מעט תחושת בית. "גם אני מפחד," הוא אמר בעיניים לחות.
בזליוס גיוס חיוך קטן על שפתיו- מנסה לעודד את הילד, "מכל האנשים שפגשנו עד עכשיו - את מי אתה זוכר?" הוא שקע אחורנית על גבו, משעין את ראשו על התיק. ארנדור גלגל את עיניו, מרגיש את העייפות מציפה אותו.
"לא יודע," הוא אמר בחוסר חשק. לא היה לו כוח למשחקים האלה.
"שאלה אחרונה להיום - את מי אתה זוכר?"
הוא נאנח, יודע את התשובה. המשפחה ברונן, הילד הקטן שלהם - הבלורית הקטנה על ראשו ואיך רץ הביתה כל יום מאושר. ארנדור לא יכול היה להפסיק לבהות בו. בערב - המשפחה הייתה כל כך דלה באמצעים- ועדיין- ההורים שלו מזגו לו מרק בחיוך גדול על פניהם. ארנדור בכה במשך שעה אחר כך. האשמה אכלה אותו מבפנים, ולא רק זה.. הייתה גם הקנאה.
הוא רצה להיות הילד הזה יותר מכל דבר אחר. כן, הוא אכל ארוחות מפוארות, רק שנה לפני כן היה בארמון - אבל תמיד לבד, או עם אביו יושב מרוחק. אולי המורים שלו היו לצידו - בוחנים אותו על דבר כזה או אחר, אבל אף פעם לא באהבה.
לא רק את הממלכה אביו הזניח, וכשהגיע הזמן למסור אותו, הוא עשה זאת בכעס - כן, אבל לא בכאב.
"את נדלה... הילד עם העיניים הגדולות מרונן - זוכר אותו?" הוא אמר בחיוך, מגחך. בזליוס צחק בקול רם, הצחוק ממלא את האוויר הקריר.
"כן," הוא לא עצר את צחוקו, "הוא היה כל כך רעב כל הזמן." הבטן שלו התכווצה מצחוק פראי, והתחושה הייתה כל כך טובה. עד לרגע שבו הוא נזכר בילד- בנדלה, כמעט מעולף בשדה. הוא הרצין, הדמעות, לא הספיקו להתייבש, ממשיכות לנצוץ במורד לחייו.
"אתה לא אשם להם, ילד," בזליוס אמר. "אני מבטיח שאתה לא אשם." הוא חזר על זה שוב, עדיין בוהה בכוכבים. ארנדור בלע את הרוק, גוש כבד יורד במורד בטנו - כשבזליוס אמר משהו זה בדרך כלל היה נכון.
"לך לישון, ילד, אני שומר עליכם. מחר יהיה יותר טוב - אני מבטיח."
אלו היו הרגעים שהוא שנא את בזליוס יותר מכל - כשהלב שלו התקמץ מאהבה. ועדיין הוא הסתובב עם גבו אליו ושקע לשינה עמוקה ומלטפת תוך כמה רגעים.